לפעמים הילדים שלנו "מאבדים את זה", בדרך כלל זה ,תופס אותנו, ההורים, ממש לא מוכנים. כי רגע קודם המלאך שלנו חייך מאוזן לאוזן וכל המהות שלו שידרה רוגע, שלווה ואושר. שום דבר לא יכל להכין אותנו להתקף הטנטרום שצפוי יהיה להגיע בעוד שניות בודדות בלבד.
היום בבוקר לפני הגן לקחתי את הבן שלי הילל-שוהם הקטן והמהמם לארומה. הוא הזמין "עוגיה גדולה" ושוקו חם. הזמנתי לו פושר. ישבנו בארומה הוא עם השער הארוך חלק חום בהיר שלו ועיניו המצועפות שזה עתה התעוררות ליום חדש. הוא חייך חיוך קטן וכל כולו קרן מאושר ושלווה. הרגשתי אבא נהדר. אחרי כמה ביסים מהעוגיה ושלוקים מהשוקו, הילה, אהובתי, התקשרה להגיד לי שגאיה-אליה שכחה שהיא צריכה להביא כיבוד ליום שישי לכיתה. ושאני ארוץ לרולדין להביא קורסונים קטנים - 40. הלכנו בזריזות לרולדין ועדין הכל היה נפלא. כשנכנסנו לרולדין הילל מיד זיהה את הקורסונים הקטנים וביקש לאכול מהם. הזמנתי 40 שילמתי והבאתי לו אחד. התישבנו באחד השולחנות של רולדין ושוב הוא קרן מאושר ועיניו נצצו. אחרי שהוא סיים את הקורסון, את השוקו מארומה, קמנו, אספנו את הדברים ופנינו לבית הספר הניסויי, שבו נמצא הגן של הילל והכיתה של גאיה. הילל ביקש לקחת את הקופסא עם הקורסונים, אמרתי לו שזה בשביל אמא (אמרתי לעצמי שאם אני אגיד גאיה זה לא יספק אותו) מסתבר שגם אמא לא סיפקה אותו ו - הוא פרץ בבכי, התיישב על הרצפה, צרח ובכה ולא רצה לזוז. בכה וצרח. בכה וצרח. בכה וצרח. ישב על הרצפה המלוכלכת קמעה של רחוב הילל בירושלים כשמכוניות יורדות במורד הרחוב. אנשים חולפים על פנינו במהירות. והוא יושב בוכה וצורח.
דיברתי, הסברתי, הרגעתי, חיבקתי. שום דבר לא הרגיע אותו.
נשמתי עמוק. עמוק מאד, עוד ועוד. ואז הבנתי. ככל שלילדים שלנו יותר כואב ככה אנחנו צריכים לנשום יותר עמוק.
ובדיוק כפי שהסערה הגיע כך היא חלפה (אחרי 10 דק) של הליכה לגן. מהרגע שנכנסו לגן הוא נרגע מיד. הכל נעלם, כלא היה. בכל הזמן הזה לא הגבתי אליו ולו פעם אחת בכעס, במרמור או בהרמת קול - שלווה כנגד כאב.
שלווה כנגד כאב.
"בסדר, אבל זה כזה אריאל" אמרה טליה. "לי קשה לראות את הילדים האלה בקניון שההורים שלהם לא קונים להם משהו והם משתתחים בקניון על הרצפה ובוכים". "כן אבל בסוף הם יפסיקו לבכות" אני. "מתי בגיל 12?" טליה. "מה שחשוב זה מה יקרה כשהם יהיו גדולים. כשהם קטנים הם רק מתרגלים התנהגויות, מנסים, בוחנים. השאלה מה יקרה כשהם יהיו אנשים גדולים".
מה שילדים זוכרים בסופו של דבר זה מה ההורים עשו כאשר הם היו במצב קשה, כשהם היו עצובים. אם כעסנו עליהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו כעסנו עליהם אבל אם כהיה להם רע אנחנו אהבנו אותם וחיבקנו את הכאב שלהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו היינו שם בשבילהם.
היום בבוקר לפני הגן לקחתי את הבן שלי הילל-שוהם הקטן והמהמם לארומה. הוא הזמין "עוגיה גדולה" ושוקו חם. הזמנתי לו פושר. ישבנו בארומה הוא עם השער הארוך חלק חום בהיר שלו ועיניו המצועפות שזה עתה התעוררות ליום חדש. הוא חייך חיוך קטן וכל כולו קרן מאושר ושלווה. הרגשתי אבא נהדר. אחרי כמה ביסים מהעוגיה ושלוקים מהשוקו, הילה, אהובתי, התקשרה להגיד לי שגאיה-אליה שכחה שהיא צריכה להביא כיבוד ליום שישי לכיתה. ושאני ארוץ לרולדין להביא קורסונים קטנים - 40. הלכנו בזריזות לרולדין ועדין הכל היה נפלא. כשנכנסנו לרולדין הילל מיד זיהה את הקורסונים הקטנים וביקש לאכול מהם. הזמנתי 40 שילמתי והבאתי לו אחד. התישבנו באחד השולחנות של רולדין ושוב הוא קרן מאושר ועיניו נצצו. אחרי שהוא סיים את הקורסון, את השוקו מארומה, קמנו, אספנו את הדברים ופנינו לבית הספר הניסויי, שבו נמצא הגן של הילל והכיתה של גאיה. הילל ביקש לקחת את הקופסא עם הקורסונים, אמרתי לו שזה בשביל אמא (אמרתי לעצמי שאם אני אגיד גאיה זה לא יספק אותו) מסתבר שגם אמא לא סיפקה אותו ו - הוא פרץ בבכי, התיישב על הרצפה, צרח ובכה ולא רצה לזוז. בכה וצרח. בכה וצרח. בכה וצרח. ישב על הרצפה המלוכלכת קמעה של רחוב הילל בירושלים כשמכוניות יורדות במורד הרחוב. אנשים חולפים על פנינו במהירות. והוא יושב בוכה וצורח.
דיברתי, הסברתי, הרגעתי, חיבקתי. שום דבר לא הרגיע אותו.
נשמתי עמוק. עמוק מאד, עוד ועוד. ואז הבנתי. ככל שלילדים שלנו יותר כואב ככה אנחנו צריכים לנשום יותר עמוק.
ובדיוק כפי שהסערה הגיע כך היא חלפה (אחרי 10 דק) של הליכה לגן. מהרגע שנכנסו לגן הוא נרגע מיד. הכל נעלם, כלא היה. בכל הזמן הזה לא הגבתי אליו ולו פעם אחת בכעס, במרמור או בהרמת קול - שלווה כנגד כאב.
שלווה כנגד כאב.
"בסדר, אבל זה כזה אריאל" אמרה טליה. "לי קשה לראות את הילדים האלה בקניון שההורים שלהם לא קונים להם משהו והם משתתחים בקניון על הרצפה ובוכים". "כן אבל בסוף הם יפסיקו לבכות" אני. "מתי בגיל 12?" טליה. "מה שחשוב זה מה יקרה כשהם יהיו גדולים. כשהם קטנים הם רק מתרגלים התנהגויות, מנסים, בוחנים. השאלה מה יקרה כשהם יהיו אנשים גדולים".
מה שילדים זוכרים בסופו של דבר זה מה ההורים עשו כאשר הם היו במצב קשה, כשהם היו עצובים. אם כעסנו עליהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו כעסנו עליהם אבל אם כהיה להם רע אנחנו אהבנו אותם וחיבקנו את הכאב שלהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו היינו שם בשבילהם.
www.gaia.college
השבמחק