להיות שם בשבילנו / אריאל פוקס

בוא נניח שמסע של אלף צעדים אכן מתחיל בצעד אחד קטן. איזה צעד הייתם רוצים שהוא יהיה? אם אתם הייתם רוצים לעשות את הצעד הראשון הזה עכשיו? מי הייתם רוצים שיהיה שם בשבילכם? תדמיינו את זה. אני לא יודע איך אפשר לעשות את זה - אבל אני הייתי רוצה להאמין כי למרות המרחק והזמן, מאותה ילדות אישית רחוקה של כל אחד מאיתנו, אנחנו נדע להיות שם בשביל הילדים שלנו, כל הילדים שלנו, בדיוק אותו האדם שהיינו רוצים שיהיה שם בשבילנו.

מסע של חיים, צעד קטן, יד מלטפת, מבט בוטח, סבלנות, רכות, קשב. כמה קשה להיות זה שהיינו רוצים שיהיה לצידנו. ובכל זאת, בוא ננשום עמוק, ונהיה.

שמע בני מוסר אביך - טקסטים שהורים הורישו לילדיהם - אגרת הרמב"ן

רשומה זו תוקדש לאחד הטקסטים היפים ביותר שאב הוריש לבנו. אז נכון שקצת קשה לנו עם הרמה הבלתי נתפסת של הצניעות שהאב מבקש מבנו. אבל אם לא ניקח את זה כל כך קשה - הי, מדובר באחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. תנו לזה סיכוי ותהנו מכל מילה. אחד הטקסטים, אם לא ה...

אגרת הרמב"ן

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "כָּל הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנָּם שׁוֹלְטִין בּוֹ", שֶׁנֶאֱמַר: הָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתֶךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶאֱמַר: הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְנֶאֱמַר: הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'. וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשׁוֹב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרַאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבְמִדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ.

וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ [-מהשם יתברך] וּמִן הַחֵטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶאֱמַר השם מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ וגו'. וּבַמֶּה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר, ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ?! וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה – "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח": נִמְצָא הַכֹּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ וִינַשַּׂאֲךָ הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶּנּוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא הוּא שׁוֹגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ, אַל תַּעֲנֵהוּ בְקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְּתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהָסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רַעְיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלְךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶחֱטָא, וּבָזֶה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶאֱמַר: תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ.

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ וְלֹא תִפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים, וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם אָמֵן סֶלָה.

אמן.

משמעות החיים לילדים / אריאל פוקס

כשאנחנו רוצים לחנך את עצמנו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו בדיוק רוצים ללמד את הילדים שלנו. שיעור חשוב מאין כמוהו, אני מניח הוא השיעור על משמעות החיים. והתגנבה שמועה לאוזני שדווקא את השיעור הזה הורידו מתוכנית הלימודים של בית הספר היסודי. נו טוב. אין לנו מה לעשות אם זה עכשיו. אבל אולי בבית אנחנו דווקא כן יכולים ללמד את הילדים שלנו על משמעות החיים. אז ככה - משמעות החיים זה... איך היתי מגדיר את זה? יותר דומה לקוביה אבל לא. מלבן. בואו נסגור על אליפסה כי כדור הארץ סובב סביב השמש במסלול כזה, אליפטי.

או קי יודעים מה, בואו נתחיל עם משהו בסיסי יותר. בוא נהיה חיים.

להיות בחיים.

בכדי להיות אנחנו צריכים לעשות משהו שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו, כל עוד אנחנו חיים. וזה לנשום. נשימה אמיתית ארוכה ומרגיעה.

נשימה.

כאשר אנו נושמים אנו משחררים את המתח. זו כנראה הסיבה שכאשר אנחנו הולכים לישון אנחנו מפהקים.

אם אנחנו רוצים למצוא את ההיות העמוק ביותר שלנו, אנחנו צריכים להירגע.

להירגע.

שלא תבינו אותי לא נכון המתח הוא טוב לחיים, זה מחזיק אותנו בחתיכה אחת, כמו המתח בתוך הסלע ששומר אותו בצורה של הסלע. אם אין לסלע את המתח הפנימי הזה הוא יכול להפוך לנוזל או לגז. אבל מצד שני, אם טרקטור, לדוגמא, תוך כדי נהיגה יעלה על הסלע הזה הוא יכול לרסק אותו לחתיכות קטנות .המתח על הסלע יהיה פשוט חזק מידי.

בחיים שלנו אנחנו צריכים את הנשימה ולשחרר את כל המתח שלנו החברתי-מרחבי-תרבותי שסובב אותנו. כדי למצוא ההוויה שלנו.

אז השיעור הראשון במשמעות החיים שאנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו - זה לנשום, להירגע ולהיות.

לכן, חברים יקרים, כל דבר שלוקח את הנשימה הרוגע וההיות מהילדים שלנו - הוא סטיה מהנתיב המקודש של משמעות החיים.

ומכיוון שהילדים שלנו כל הזמן מחקים אותנו - כדאי שקודם כל אנחנו נרגע.

החינוך שלהם הבחירה שלנו / אריאל פוקס

כאן המקום לשאול את עצמנו מהי משמעות החיים. זאת אומרת כהורים, כמחנכים של הילדים שלנו. נו, אתם יודעים, אלה שאמורים להגיד לילדים שלנו מה לעשות בחיים. אמורים לתת להם את הכלים להבדיל בין טוב לרע. בין נכון לשגוי. אנחנו, אלה שמלמדים אותם ממש בקפידה כמה חשוב לעשות פיפי בסיר ולא על הרצפה וללכת לישון מוקדם, לבד במיטה, אחרי טקס ההשכבה. מה עוד אנחנו יודעים על החיים? מה עוד אנחנו יודעים על טוב ורע? מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו? אז נכון שאומרים שאנחנו לא יכולים ללמד כלום את הילדים שלנו כי למעשה את הרוב הם לומדים מהתבוננות. אם כך, האם ההורות המחנכת מתחילה בכך שנחנך את עצמנו? ואם אנחנו צריכים לחנך את עצמנו. מישהו פה יודע בבקשה להגיד לי האם הוא עצר לשאול את עצמו מה הוא עושה כל יום ולמה? והאם הוא רוצה שהילדים שלו יעשו את אותו הדבר כמוהו - כי זה מה שילדים בדרך כלל עושים. חיקוי. אז אם מרכז אומנות ההורות מתבססת על אומנות החיקוי של הילדים שלנו - אתם צריכים לשאול את עצמכם, וגם אני את עצמי כמובן, האם אתם רוצים שהילדים שלכם יהיו כמותכם? כמוני? כמו מי בדיוק? ואם הם חקיינים, כי זה מה שילדים עושים, מחקים. מעתיקים. האם אנחנו כאנשים מבוגרים יכולים לבחור להתנהג בדרך שבה אנחנו רוצים שהם יעתיקו מאיתנו?

אז לפני שאתם פועלים, לפני הפעולה הקטנה ביותר, ולצורך הענין נצמצם את הדיון לפעולה הקטנה ביותר. נשימה. לפני שאתם נושמים - תנשמו כמו שהייתם רוצים שהילדים שלכם ינשמו. כי ככה בדיוק הם ינשמו. חד וחלק. או מהיר ועצבני.

שאלות על נתינה ללא גבולות / אריאל פוקס

אם משמעות ההורות היא להיות טובים ככל שניתן עם הילדים שלנו. להיות עבורם באש ובמים. לשמור עליהם מכל פגע. אם משמעות ההורות זה ללכת הכי רחוק שניתן ואז ללכת עוד יותר בכדי לספק לגוזלים הקטנים שלנו את כל אשר הם זקוקים לו. מהיכן אמורים לנבוע הכוחות שלנו? כיצד אנו פועלים מתוך אמונה עיוורת שאנו יכולים לעשות את כל הדבר הזה עבור הילדים שלנו? איך אנו קמים בבוקר עם ההבנה היסודית והכל כך בסיסית הזו שאנו עבורם יכולים לעשות כל אשר נצטרך. תמיד נהיה שם בשבילהם. מי שומר עם כל אלו ששומרים על כולם?

הורים מקסימים ויקרים שנמצאים כל הזמן מסביבי. כמה קשה זה לתת את מה שאנחנו כל כך רוצים לתת? כמה קשה זה להיות זה שנותן את כל מה שיש לו ובקש לתת אף יותר מזה.

אם ההבניה של הנתינה האין סופית הזו של ההורה לילד היא כל כך בסיסית בבסיס הביולוגי שלנו שאף אחד מאיתנו לא עוצר כמעט על אם הדרך, משכשך רגליו במים, ושואל את עצמו האם יש לו בכלל לתת את מה שכל הטבע שלו מבקש ממנו לתת. אם לא נעצור לחשוב עד הכין אנו יכולים לתת אולי יגיע הרגע שלא נוכל לתת כל כך הרבה? האם נתינה עמוקה וראשונית שכזו מיצרת את יכולת הנתינה של עצמה מעצם קיומה? האם כל עוד לא נחשוב מהם גבולות הנתינה שלנו נוכל לתת ללא קץ? או שההפך הוא הנכון ואנו אמורים לעצור בין נתינה לנתינה ולחשוב מהם גבולות היכולת שלנו כפרט וגבולות בני האדם באופן כללי - ואז ללמוד את הגבולות של עצמנו בכדי שתמיד נשאר בתוך הגבולות ששומרים עלינו מפני קריסה אל תוך הנתינה שאין לה גבול?

מה עושים כשהילדים שלנו "מאבדים את זה" - שלווה כנגד כאב / אריאל פוקס

לפעמים הילדים שלנו "מאבדים את זה", בדרך כלל זה ,תופס אותנו, ההורים, ממש לא מוכנים. כי רגע קודם המלאך שלנו חייך מאוזן לאוזן וכל המהות שלו שידרה רוגע, שלווה ואושר. שום דבר לא יכל להכין אותנו להתקף הטנטרום שצפוי יהיה להגיע בעוד שניות בודדות בלבד.

היום בבוקר לפני הגן לקחתי את הבן שלי הילל-שוהם הקטן והמהמם לארומה. הוא הזמין "עוגיה גדולה" ושוקו חם. הזמנתי לו פושר. ישבנו בארומה הוא עם השער הארוך חלק חום בהיר שלו ועיניו המצועפות שזה עתה התעוררות ליום חדש. הוא חייך חיוך קטן וכל כולו קרן מאושר ושלווה. הרגשתי אבא נהדר. אחרי כמה ביסים מהעוגיה ושלוקים מהשוקו, הילה, אהובתי, התקשרה להגיד לי שגאיה-אליה שכחה שהיא צריכה להביא כיבוד ליום שישי לכיתה. ושאני ארוץ לרולדין להביא קורסונים קטנים - 40. הלכנו בזריזות לרולדין ועדין הכל היה נפלא. כשנכנסנו לרולדין הילל מיד זיהה את הקורסונים הקטנים וביקש לאכול מהם. הזמנתי 40 שילמתי והבאתי לו אחד. התישבנו באחד השולחנות של רולדין ושוב הוא קרן מאושר ועיניו נצצו. אחרי שהוא סיים את הקורסון, את השוקו מארומה, קמנו, אספנו את הדברים ופנינו לבית הספר הניסויי, שבו נמצא הגן של הילל והכיתה של גאיה. הילל ביקש לקחת את הקופסא עם הקורסונים, אמרתי לו שזה בשביל אמא (אמרתי לעצמי שאם אני אגיד גאיה זה לא יספק אותו) מסתבר שגם אמא לא סיפקה אותו ו - הוא פרץ בבכי, התיישב על הרצפה, צרח ובכה ולא רצה לזוז. בכה וצרח. בכה וצרח. בכה וצרח. ישב על הרצפה המלוכלכת קמעה של רחוב הילל בירושלים כשמכוניות יורדות במורד הרחוב. אנשים חולפים על פנינו במהירות. והוא יושב בוכה וצורח.

דיברתי, הסברתי, הרגעתי, חיבקתי. שום דבר לא הרגיע אותו.

נשמתי עמוק. עמוק מאד, עוד ועוד. ואז הבנתי. ככל שלילדים שלנו יותר כואב ככה אנחנו צריכים לנשום יותר עמוק.

ובדיוק כפי שהסערה הגיע כך היא חלפה (אחרי 10 דק) של הליכה לגן. מהרגע שנכנסו לגן הוא נרגע מיד. הכל נעלם, כלא היה. בכל הזמן הזה לא הגבתי אליו ולו פעם אחת בכעס, במרמור או בהרמת קול - שלווה כנגד כאב.

שלווה כנגד כאב.

"בסדר, אבל זה כזה אריאל" אמרה טליה. "לי קשה לראות את הילדים האלה בקניון שההורים שלהם לא קונים להם משהו והם משתתחים בקניון על הרצפה ובוכים". "כן אבל בסוף הם יפסיקו לבכות" אני. "מתי בגיל 12?" טליה. "מה שחשוב זה מה יקרה כשהם יהיו גדולים. כשהם קטנים הם רק מתרגלים התנהגויות, מנסים, בוחנים. השאלה מה יקרה כשהם יהיו אנשים גדולים".

מה שילדים זוכרים בסופו של דבר זה מה ההורים עשו כאשר הם היו במצב קשה, כשהם היו עצובים. אם כעסנו עליהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו כעסנו עליהם אבל אם כהיה להם רע אנחנו אהבנו אותם וחיבקנו את הכאב שלהם הם יזכרו שכשהיה להם רע אנחנו היינו שם בשבילהם.

 

בין הטוב לרע - על כאב, פחד וחרדות / אריאל פוקס

כואב לנו כשרע לנו זה טבעי. אבל כואב לנו הרבה יותר כשרע לילדים שלנו חס וחלילה . אז למה רע לנו? אז ככה, האמת המוזרה היא שמבחינה סטטיסטית לא רע לנו, לא רע לנו בכלל. האמת היא שטוב לנו כל הזמן. כמעט תמיד.

תחשבו רגע על אורכו הכרונולוגי של הרע מול אורכו הכרונולוגי של הטוב. הטוב הוא מתמשך. הרע הוא נקודתי. נניח שאנחנו טסים לחו"ל וחווים חוויות מדהימות - נניח חודש ימים. אנחנו חוזרים לארץ והזכרון הולך ומתפוגג לו עד שאנחנו לא בטוחים עוד אם היה זה הטיול שלנו או שראינו סרט על מישהו שטייל בחו״ל . הטוב הולך ומתפוגג, עם חלוף הזמן. מהר מאד לצערנו.

כאשר קורה לנו משהו רע התהליך שונה לחלוטין! את הרע אנחנו זוכרים - זוכרים היטב! אם חס וחלילה המורה בכיתה נותן לנו סטירה. אנחנו לא נשכח זאת לעולם, את תחושת ההשפלה , הכאב וחוסר הנעימות שליווה את כל הענין. ברור שלא נשכח שהאירוע הזה, הדבר הרע שקרה לנו . או לי. בדיוק לי. במקרים הגרועים יותר אנחנו יכולים להגיע למצב שאנחנו גם משחזרים את האירוע בראש שוב ושוב מנסים להבין מה קרה ואיך קרה! הרע לא עוזב אותנו . לא משחרר.

וכך שלמרות שהטוב הולך ומתפוגג לו גם אם הוא נמשך חודשים ארוכים. הרי שהרע הולך ומתחזק לו גם אם הוא נמשך אלפיות השניה. כאשר הוא קרה. זהו טבעו של הטוב וזהו טבעו של הרע . עובדה!

אם כן למה זה ככה? הכל קורה בגלל שהרע אמור לשמור עלינו. ההגנה הטבעית של הטבע היא לסמן לנו אתה גבולות שלנו, לשמור עלינו מפני הסכנות שבדרך. העצמת הרע עד לחרדות של ממש הם הדרך שבה הטבע עוזר לנו לשמור על החיים שלנו מפני הסכנות העורבות בדרך. ויש לזכור שהסכנה הגדולה מכולן, סכנת המוות אורכו מאיות השניה בלבד.

אם כך, האם בגלל הסכנות נשכח לחיות?

הבנה מנחמת בנוגע לעוצמת של הרוע היא כוחו של הטוב. האנשים שחווים טוב מתמשך לומדים להכיר ולהוכיר. הטוב משכיח את הרע. לאט לאט הרע הולך ונעלם באורו של הטוב. הכאב מתפוגג הפחד חולף והחרדות נרגעות.

כאשר הילדים שלנו סובלים אנחנו רוצים להגן עליהם, לשמור עליהם. בדרך כלל אנחנו נלחמים ברוע. כאשר אנו שוכחים את כוחו של הטוב. תמיד צריך לזכור שסביבה מחזקת ותומכת משחררת את החוויה הרעה.