הורות מחנכת - פערים בתפיסות עולם / אריאל פוקס

הבעיה הראשונה שאנחנו כהורים צריכים להתמודד איתה בבואם לגדל את ילדינו, בדור הזה, בתרבות המערבית ככלל ובארץ ישראל בפרט, נובעת מהפער שבין מרכיבי היסוד של התרבות המערבית לבין מרכיבי היסוד של הורות בריאה. פער שהוא כמעט בלתי ניתן לגישור. אך הבעיה מחמירה מכיוון שההבנה הזו לא רק מתווה את אופני הפעילות שלנו ואת ההתנהגות שלנו אלא שהיא גם היסוד שעליו אנו בונים את הדרך שבה מבינים את הילדים ומחנכים אותם לחיים. 

אז למה קשה לנו להיות הורים? הבעיה הגדולה ביותר היא שבעולם מערבי-קפיטליסטי האנשים מאבדים את החזון ואת העקרונות לטובת עולם התענוגות והחוויות האישיות, ולפעמים הם הולכים כל כך רחוק אל תוך החוויה הקפיטליסטית עד ה"מערכות היחסים ביניהם לבין אנשים אחרים הופכים להיות מערכות יחסים בין חפצים" כפי שטענו מיד לאחר מלחמת העולם השניה היהודים שהרכיבו את אסכולת פרנקפורט.

כיצד אנשים שעסוקים בעולם החוויות האישיות ושמערכות היחסים שהם מנהלים מאבדים את הפן הרגשי בעבור הפן הכספי-חומרי יכולים יום אחד לשחרר את האגואיסטיות האינדיוודואלית שבבסיס החוויה של התרבות המערבית ולהפוך להיות הורים עם אג'נדה חינוכית בריאה חולקת וזולתנית? מה נעשה כשאנחנו הופכים להיות הורים אם שום דבר בחוויית החיים שלנו לא מכין אותנו ליום שבו לא נהיה עוד רווקים, או רווקים בזוגיות, ולפעמים אפילו ניתן למשוך את החוויה ולהפוך להיות רווקים עם ילד?

כאשר נולד לנו ילד, הוא מיד, ובמשך שנים ארוכות גם אחר כך, דורש מאיתנו להפוך להיות אי של "קומוניזם קמאי" שאפיין את השבטים האינדיאנים שלפני מאה שנה או את אותם חברות פרה-היסטוריות קדומות."קומוניזם קמאי" היא תפיסת עולם של שוטפות גורל, של שוטפות כספית, של שיווין, של סוציאליזם פנים-ביתי. כל העולם שלנו מתהפך. ומה שהכי מוזר הוא שהעולם כמנהגו נוהג. כאילו כולם מסביב ממשיכים לרוץ אחרי בצע הכסף, היוקרה, המעמד, המכוניות המפוארות, חשבון הבנק המנופח, הקריירה...ואנחנו אמורים לייצר אי של "שפיות שוויונית". לא בכדי יוצא לילדים מהפה "זה לא הוגן", "זה לא פייר", או בגרסה הילדותית "זה לא או-פייר". כאן מתחילה הבעיה בגידול הילדים - ההורים. 

מענין לציין בהקשר זה לדבר על פרייארים. המילה פראייר מתארת אדם פתי ונאיבי המאפשר את ניצולו בידי אחרים והיא התקבעה בסלנג הישראלי. זהו מושג מפתח בחברה הישראלית, והרצון לא להיות "פראייר" מהווה מוטיב מרכזי בהוויה הישראלית. היא מהווה עבור ישראלים רבים תיוג שלילי שיש להימנע ממנו. החשש מהתיוג החברתי, אך גם העצמי, כל כך חזק, עד כי יש הטוענים שהוא מהווה אחד המניעים המרכזיים עבור היחיד באינטראקציות עם אחרים בחברה. יש הטוענים כי ניתן לראות בדור הלא-פראייר את הדור החברתי השלישי, אחרי דור החלוצים וצור הצברים. בדור החלוץ הייתה היררכיה חברתית שנקבעה לפי השירות למען החברה, באופן הנחשב ליוקרתי, בדור הצבר ההיררכיה החברתית נקבעה גם על סמך הסטטוס השיוכי כי מי שנולד בארץ נחשב לצבר. אך בניגוד לחלוץ ולצבר, הדור הלא-פראייר מבוסס על היררכייה רגעית, הנוצרת כתוצאה של אסרטיביות אישית. הופעתו של המושג פרייאר מייצגת תהליכים עמוקים בחברה הישראלית של אינדיבידואליזציה, והתפרקות הקולקטיב. 

מענין לציין שאף על פי שאין יודעים מהו המקור המודייק של המילה פאייר אני חושב שבהקשר שלנו יהיה מענין לציין דווקא את המקור הצרפתי של המילה. המילה פראייר בצרפתית היא אח או מון פראייר (mon frère) אח שלי. והנה ברור לנו לפתע כל כך עד כמה חזק הקרע שבין ההיות בחברה הקפיטליסטית המתחמקת בכל כולה מלהיות פראיירים וההורות שמהותה פראיירות. או אחוות אחים.

איך אנו כהורים יכולים לדלג ביום אחד מתפיסת עולם אחת לשניה? איך אנו כהורים יכולים לחיות בבית בעולם אחד עם תפיסות עולם מאד פראייריות ולחנך לכך, ואז לצעוד צעד אחד קטן אל מחוץ לדלת הבית ולהפוך את עורנו ולהפוך לחיות קפיטליסטיות טורפות כל? קשה מאד לעשות זאת. בעיקר שלא מבינים מה בדיוק עובר עלינו. עכשיו כשהבנו - ניתן להתחיל לבנות תפיסות עולם שעל פי הם נוכל ללמד את ילדינו על ליבה של משמעות החיים ואת הגבולות הנובעים ממנה ושגבולות אלו נלמדים בכדי להגן עליהם.

כשאחד הילדים שלנו לא חולק את הצעצוע שלו אנחנו כועסים עליו - מציבים גבול! כועסים ואומרים משהו כמו "למה אתה לא חולק, לא מתנהגים ככה, פעם אחת אתה ופעם אחת הוא. אני מבקש שהחלוקה ביניכם תהיה הוגנת. יש לנו רק אחד כזה בבית ואין מה לעשות תחלקו שווה בשווה". ועד כהנה וכהנה. מה אנחנו עושים? מלמדים אותו לחלוק? להיות אח טוב? פראייר? אבל אנחנו לא באמת רוצים שהוא יהיה פראייר אנחנו רוצים שהוא יהיה "גבר גבר" איתן ונחוש בדעתו אסרטיבי ועוצמתי. משהו פה התבלבל! האם זה אומר שדווקא ההתנהגות האסרטיבית והלא "אחית" היא ההתנהגות אותה צריך ללמד. האם יתכן שדווקא החלוקה ההוגנת של משאבי הבית הם לא הוגנים כלפי הילדים בעתיד? האם במקום חלוקה הוגנת של המשאבים צריך להגיד לילד שבוכה "חמודי החיים לא הוגנים, הם אף פעם לא היו הוגנים וגם לא יהיו הוגנים בעתיד, ואם החיים היו הוגנים היינו חיים בחברה סוציליסטית שוויונית. אך זהו לא המצב". 

נראה כי התשובה נמצאת באמצע הדרך. אין אמת אחת. יש אמת פנים ביתית ואמת חוץ ביתית. וכאשר ההורים יבינו את זה הם יתחילו לקרוא טוב יותר את מפת ההתנהגות מול הילדים. יש ילדים שהם יותר חולקים בדברים מסוימים ופחות קל להם לחלוק בדברים אחרים ויש ילדים שהם ההפך. אך לכל הילדים יש דברים שיותר קל להם לחלוק ויש דברים שיותר קשה להם לחלוק. דרך הנטיה הטבעית של כל אחד צריך ללמד ולחזק את שני הצדדים של החיים. גם לעודד את אי החלוקה האנטי פראיירית עם כמה שזה לא ממש "אחי" וגם לעודד את המגמה הפראיירית המבוססת על חלוקה שוויונית והוגנת.