החינוך שלהם הבחירה שלנו / אריאל פוקס

כאן המקום לשאול את עצמנו מהי משמעות החיים. זאת אומרת כהורים, כמחנכים של הילדים שלנו. נו, אתם יודעים, אלה שאמורים להגיד לילדים שלנו מה לעשות בחיים. אמורים לתת להם את הכלים להבדיל בין טוב לרע. בין נכון לשגוי. אנחנו, אלה שמלמדים אותם ממש בקפידה כמה חשוב לעשות פיפי בסיר ולא על הרצפה וללכת לישון מוקדם, לבד במיטה, אחרי טקס ההשכבה. מה עוד אנחנו יודעים על החיים? מה עוד אנחנו יודעים על טוב ורע? מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו? אז נכון שאומרים שאנחנו לא יכולים ללמד כלום את הילדים שלנו כי למעשה את הרוב הם לומדים מהתבוננות. אם כך, האם ההורות המחנכת מתחילה בכך שנחנך את עצמנו? ואם אנחנו צריכים לחנך את עצמנו. מישהו פה יודע בבקשה להגיד לי האם הוא עצר לשאול את עצמו מה הוא עושה כל יום ולמה? והאם הוא רוצה שהילדים שלו יעשו את אותו הדבר כמוהו - כי זה מה שילדים בדרך כלל עושים. חיקוי. אז אם מרכז אומנות ההורות מתבססת על אומנות החיקוי של הילדים שלנו - אתם צריכים לשאול את עצמכם, וגם אני את עצמי כמובן, האם אתם רוצים שהילדים שלכם יהיו כמותכם? כמוני? כמו מי בדיוק? ואם הם חקיינים, כי זה מה שילדים עושים, מחקים. מעתיקים. האם אנחנו כאנשים מבוגרים יכולים לבחור להתנהג בדרך שבה אנחנו רוצים שהם יעתיקו מאיתנו?

אז לפני שאתם פועלים, לפני הפעולה הקטנה ביותר, ולצורך הענין נצמצם את הדיון לפעולה הקטנה ביותר. נשימה. לפני שאתם נושמים - תנשמו כמו שהייתם רוצים שהילדים שלכם ינשמו. כי ככה בדיוק הם ינשמו. חד וחלק. או מהיר ועצבני.