הורות מחנכת - אהבה שדובקת באמת / אריאל פוקס

"עכשיו, יותר מאשר אי פעם, בתקופה זו של אלימות ובלבול, יש להורים צורך דחוף לקחת על עצמם את תפקיד המורים הרוחניים לילדים...אהבה וחמלה, שנוטים כל כך לזלזל בהן בימינו, יכולות להפוך לאפם ונשמתם של החיים בקיומו של כל אחד מאיתנו. אנחנו חייבים זאת לעולם, כך אני מאמין". דיפאק צ'ופרה - שבעת החוקים הרוחניים להורים.

מידה טובה (arete) או סגולה טובה היא כינוי לאותן תכונות אופי אשר האדם בכלל והאתונאי בפרט, צריך להיות אדם "מצוין ומוצלח במובן הרחב". אפלטון מקדיש מספר דיאלוגים לבירור המושג "סגולה טובה": 1) חסידות / אותיפרון 2) מתינות וכיבוש היצר / כרמידס 3) אומץ לב / לאכס 4) צדק / פוליטיאה א 5) חוכמה. כאשר אנו מגדלים את ילדינו יש בה שאיפה פנימית כמעט בלתי מודעת שילדינו יהיו בעלי אותן סגולות. אבל במציאות יש אומרים שהאלימות הולכת וגואה בחברה הישראלית. מדוע זה המצב? איך זה קורה שנערים צעירים עושים ככל העולה על רוחם, ללא כל יכולת הבחנה בין טוב לרע? הכל מתחיל מזה ששכחנו שהילדים שלנו הם מרכז העולם! תתפלאו אולי, אבל סביר להניח שהם למדו את זה בבית. כי... החינוך וההזנחה מתחילים בבית! והבתים שבהם נערים אלה גדלו והמשפחות שמהן הם באים אינם בהכרח מרקע של מצוקה או הזנחה. אלה בתים חמים עם הורים אוהבים אבל בתוך חברה ששכחה מה זה לאהוב. ההורים יכולים להרגיש אוהבים  אולי אפילו יותר מאוהבים - אולי אפילו הורים מעריצים ממש. "ומה רע בהערצה?", תשאלו. שמה שילד צריך זה אהבה, רכות, הקשבה ונוכחות. וכל אלו הולכים ונעלמים בתרבות המערבית ובעיקר במדינת ישראל שבהם עול העבודה והמחויבויות שקורעות אותנו מהבית רק הולכות וגדולות ואנו קורסים תחת הנטל הכלכלי והמחויבות למקום העבודה. ואז בגיל 6 הילדים גם מתחילים ללמוד במערכת החינוך של מדינת ישראל. שקורעת בעצמה תחת הנטל, שוכחת מהי רכות, אהבה והקשבה ומניחה את כל יהבה על מדעים מדויקים ולשון.

עיצוב הרגלים

מתי הילדים למדו שהם יכולים להתנהג כך? בגיל העשרה? ממש לא. הם למדו את זה הרבה הרבה שנים קודם, כשהיו ילדים קטנים, אולי אפילו כשהיו פעוטות. ההורים היום, אפילו זוגות של הורים צעירים ונחמדים, נוח ומתאים להם שבניהם, גם כשהם פעוטות, ישעשעו את עצמם ולא יטרידו את ההורים. ולכן הם מאפשרים לפעוט להתעסק עם מה שלא יהיה רק שיניח להם בשקט. ואם בטלויזיה עושה את העבודה - אז תוקעים אותם מול הטלויזיה. 

טקסי "השכבה לישון" מהווים דוגמא ל"עיצוב הרגלים" הנפוצץ מאד בתרבות המערבית מהווים נזק אדיר לעולמו הפנימי של הילד. אך הם מתקיימים בשל תרומתם לשלווה הפנימית של ההורים בדיוק כפי שההורים דוחפים את העינים של הילדים אל עבר מסך הטלויזיה בכדי להשתיק אותם במהלך היום כך הם דוחפים אותם למיטות בכדי להשתיק אותם בלילה. כשטקס ההשכבה חוזר על עצמו מדי ערב הילד לומד את סדר הדברים, לדוגמה, שאחרי שעשה פיפי, אמבטיה, צחצח שיניים וקראו לו סיפור - מגיע רגע כיבוי האורות ויציאת ההורה מחדרו. הטקסיות ממזערת את הסיכוי שסביב ההשכבה תיווצר בעיית התנהגות ובמקום בעיית התנהגות עלולה להיווצר בעיה נפשית - כאשר הילד חווה מידי לילה, יום ביומו חווית נטישה. נותר לבד, ערירי, עצוב ובודד. בכל ערב הדרך הקבוע אל תהום הבדידות.

דוגמה נוספת של "עיצוב הרגלים" בינקות היא כיסא הבטיחות במכונית: אנחנו חוגרים את התינוק בכיסא כבר מימיו הראשונים והוא לא מכיר שום אפשרות אחרת. אם ניתן את הדעת לכך, יש בזה משהו שסותר את מהותו של הפעוט הממוצע: להיות כבול ומוגבל בתנועה למשך פרקי זמן מכובדים. ובכל זאת, מהו ההבדל? בין טקס ההשכבה הלילי לחגורת הבטיחות. הסכנה! אם ילד לא יקיים את טקס ההשכבה וישן יחד עם הוריו במיטתם בלילה במקום בודד בחדר, שוכב לבד במיטה בעודו שומע את הוריו צוחקים ונהנים, לא יקרה שום אסון. לעומת זאת, חגורת הבטיחות במכונית היא רע הכרחי. גבול שקיים במציאות ושהקיום שלוו מחויב במציאות האובייקטיבית של הסכנות האפשריות.

גבולות - "אל תעשו לילדיכם מה שאינכם רוצים שאחרים יעשו להם" מתוך "אינטליגנציה רגשית להורים".

גבולות הם לא דבר שלילי. הם מגנים עלינו. ילדים לא יודעים את חוקי החיים, ואם הם לא ייזהרו הם עלולים לחצות אותם - ובכך טמונה סכנה גדולה. למידת חוקי החיים מחייבת התקדמות והתפתחות, וגם, לפעמים, את בדיקת הגבולות. כאשר הילד נמצא בשלב שבו יש לו מחסור גדול בהבנה של הכללים והגבולות עלולה להיווצר אצלו תחושה חזקה של חוסר ביטחון ולעתים אף חרדות. ההורה האחראי יודע שעליו ללמד את ילדו את חוקי החיים ואף להציב לו את הגבולות שלהם הוא זקוק, לטובתו. הבעיה היא שלא תמיד ההורים בעצמם מכירים את חוקי החיים ולעיטים הם יודעים את חוקי החיים אך אינם יודעים כיצד ללמדם, הם פשוט אינם יודעים כיצד לעשות זאת. במקרים אחרים לימוד חוקי החיים והוראת הגבולות מקבלים התמרה חברתית להוראת גבולות ללא כל קשר לחוקי החיים וניתנים גבולות לשם הקניית ידע הגבולות ולא לשם שמירה על הילד. פיזית, נפשית וחברתית.

מכאן, שיצירת הרגלים מגיל צעיר ביותר חוסכת להורים בהמשך הרבה עבודה המושקעת בהענקת גבולות. אך הגבולות הללו חייבים להיות גבולות אמיתיים כי אם הם לא אמיתיים הילד כבר משלב התינוקות לומד שגבולות הם לא תמיד גבולות ולעיתים הם סתם המצאה שאין לה סיבה. הורים לתינוקות או לפעוטות לא תמיד מתכננים קדימה לשנים הבאות, ולא מעלים על דעתם שמה שהם מרגילים אליו את התינוק/פעוט בהווה - רצוי שתהיה לו אחיזה במציאות האוביקטיבית. שאם לא כן הילד לומד שההורה הוא שקרן, מניפולטור ומפסיק להעריך את דעתו. ברגע שההורה ממציא גבולות בכדי שיהיה לו נוח ושקט הילד לומד לא להאמין לו, לא לסמוך עליו ולא לקבל את סמכותו ההורית - כי היא שיקרית. הילד לומד שההורה לא מלמד אותו על החיים אלא רוצה לחיות חיים נוחים בלעדיו.

אם הורים לפעוטות ילמדו לחשוב קדימה ולשאול את עצמם איך היו רוצים שההתנהלות עם הילדים תהיה בעוד כמה שנים - הם ידעו אילו הרגלים כדאי לבסס כבר בתחילת הדרך החינוכית של הילדים, בעודם תינוקות או פעוטות. ואילו הרגלים נובעים מנוחות אישית או הרגל תרבותי שיביא את אותם פעוטות להפוך להיות "מפלצות" בעתיד הקרוב. אם ארצה בעתיד שהילד ישמור על הסדר - אדאג להרגילו כבר בשנה השנייה לחייו לאסוף את הצעצועים בסיימו לשחק. אני כהורה אאסוף איתו את הצעצועים תוך כדי משחק איסוף ואז ביום שאפסיק לאסוף איתו הוא כבר יעשה זאת לבדו. בבדאי שלא אצעק עליו או אאיים עליו או אפגע בו על מנת שיסדר את החדר. אם ארצה שישב לאכול באופן מסודר או עם כל המשפחה ליד השולחן - ארגיל אותו שהאכילה היא פעולה חברתית נעימה ומחבקת שבה אפשר לשבת בשקט ביחד או לאכול ולדבר. מה שבטוח הוא שאם הילד אוכל לבד מול הטלוויזיה כבר בעודו תינוק יהיה קשה בעתיד ליצור את אותה חווית אכילה משפחתית ונעימה. אפשר לתת פה עוד עשרות רבות של דוגמאות הרעיון הוא פשוט ביותר: הרגלים שנרכשים בינקות ובילדות המוקדמת הופכים הן את חיי הילד לקלים יותר בעתיד.

"כאשר הלב נכון בעד ונגד נשכחים"

כיצד יודעים שהכללים שלנו הם לטובתנו או לטובת הילד? אנחנו צריכים לשים על לוח ליבנו איזו החלטה, הניתנת לביצוע, כי לא כל דבר אנו יכולים לבצע, כמובן, תגרום לילד לגדול אל המימדים הנפשיים הגדולים ביותר, יעשו אותו קשוב יותר לליבו, יגרמו לו להתחבר אל ה"אני" הפנימי היסודי שלו. אנחנו כהורים צריכים תמיד לחשוב על טובת הילד ולהשתדל לא לחשוב על כמה שיהיה להם, כהורים, קל בהווה ובעתיד. הורים שלא עושים זאת, וחושבים על עצמם כאשר הילד פעוט, הם יצטרכו להשקיע מאמץ רב מאד ואולי בלתי אפשרי במיגור ובשינוי המחשבות השליליות שלילדים יהיו על עצמם ועל החיים וביצירת הרגלים ומחשבות חיוביות. במילים אחרות - הורים שיצרו הרגלים של מחשבה חיובית בפעוטות מלכתחילה מתוך העצמת הילד והקשבה למקומות שבהם הפעוט מנסה להגשים את עצמו יהיו כהורים עסוקים הרבה פחות בעתיד במלאכת הענקת הגבולות. הגבולות כמעט יווצרו באופן טבעי מזה שלילד יהיה מרכז פנימי יציב, אוהב וקשוב לעצמו ולסביבה.

מחיר הגבולות הפיקטיבים

משהו בחברה המערבית הפך להיות משובש מן היסוד. הנחה מוטעית של ההורים שעם חינוך ועם גבולות הם יחיו חיים טובים יותר גורמת לכך שבגיל הבוגר יותר ההורים ישלמו את מחיר האגואיסטיות - זהו מחיר הגבולות הפיקטיבים. ההתנהלות ההורית השכיחה הזו במחוזותינו כיום - הורות שאינה לוקחת אחריות על עולמו הרגשי של הילד, שאינה מעבירה מסרים של התחשבות בגבולות השומרים על הילד, ששומרים על הזולת, ושומרים על הסביבה. 

לעומת זאת, הורות ש"זורמת" עם הילד בכל סיטואציה, הזויה ככל שתהיה. שפתוחה להקשיב לצרכים של הילד, לנטיות ולמשיכות הטבעיות שלו מבטן ולידה. שנותנת לילד לזרום עם הרצונות והחלומות שלו בתוך גבולות המציאות האוביקטיבים. הם אלו שהופכים את עולמו הפנימי של הילד להיות טוב, קורן ומלא שמחה. צריך וחובה ככל הניתן לשדר לילד שה"הכל בסדר ולא קרה כלום" כל עוד פעילותו לא עלולה לפגוע בו או בסביבה. מה שהילד לומד מכך זה הוא, שהוא יכול לעשות בעולם ככל העולה על רוחו, להגשים את חלומותיו, לחיות מתוך האני הפנימי האמיתי שלו תוך כדי שהוא מתחשב בהשלכות האמיתיות של מעשיו על הזולת ועל הסביבה בבית ומחוצה לו. הילד לומד שהוא מרכז העולם ועם זאת יש צורך להתחשב בזולת מתוך כבוד לזולת ולעולמו הפנימי של האחר- כי פיו וליבו של הילד שווים בדיוק כמו אצל ההורים שילדו אותו ושגידלו אותו. הילד לומד שהמרחב הציבורי הוא גן השעשועים הפרטי שלו והוא יכול לנהוג בו כרצונו כל עוד הוא לא פוגע באחרים שסביבו.

ומה קורה אז? אז, גם אם ההורים צריכים, במקרים מסוימים, שהילד ילך לישון מוקדם, או שילד לישון לבד, או ישמור על השקט כי ההורה חייב לסיים מסמך על המחשב, הילד יכבד זאת! בדיוק כפי שההורים שלו מכבדים אותו וכיבדו אותו כל הדרך עד לאותה נקודה. יחס של כבוד ואהבה בהווה גורר יחס של כבוד ואהבה בעתיד. או בשפת הרחוב "יחס גורר יחס". יחסים של כבוד אמיתי וכן לעולמו הפנימי של הפעוט, נטיותיו, משיכותיו, רצונותיו ובקשותיו, בגבולות המציאות האוביקטיבית, ומתוך כך שהבקשה לא פוגעת בסביבה - יגרורו בעתיד את אותו יחס בדיוק מצד הילדים להוריהם.

מצבי מצוקה הורית

ומה קורה אם הפעוט בשוגג גרם לנזק? צריך להסביר לו במילים, בדיוק ובסבלנות! מה בדיוק קרה. לא לזלזל בחוכמה שלו ולהראות לו את התמונה המלאה. לא להעיר לו על כך מבלי לתת הסבר. לא לצעוק. לא לצרוח. לא להרביץ. לא להכות. לא להעליב. לא לפגוע. לא להשפיל. לא להרוס ברגע אתכל מה שבניתם בעדינות ובסבלנות במשך כל כך הרבה שנים. קודפ כל - לנשום!!! נשימות עמוקות מרגיעות את מערכת העצבים ומאפשרות להורה להגיב מתוך מקום של שיקול דעת. וסבלנות. אף פעם לא להתפרץ על הילד. ולא לפעול מתוך אינסטינקט של מצוקה הורית. תמיד מתוך שיקול דעת, הכלה וסבלנות.

כאן נכנסת החשיבות של הנחלת המילה המדוברת לפעוט כבר בגיל קטן. הפעוט חייב להבין את המשמעות של המילה המדוברת. את המשמעות של הסבלנות. של הדיבור וההקשבה ההדדיים. להבהיר לפעוט שמה שקרה אינו בסדר אך מובן! להסביר לו מה בעצם קרה ולמה זה לא בסדר. לשאול מה ניתן היה לעשות אחרת ומה אתם חושבים שניתן היה לעשות אחרת. ואם אפשר גם לתקן את הנזק שחולל. אבל הכל בסבלנות,  ברוך ובאהבה. תוך כדי שהפעוט מבין שאנחנו רוצים את טובתו על ידי שאנו מסבירים לו את התוכן של הארוע ואת הגבולות שהפעוט צריך להציב בעתיד בכדי שדברים כאלו לא יקרו עוד.

מבחינה פיזיולוגית הגוף למעשה מתחלק ל2 חלקים החלק שפועל בזמן רוגע והחלק שפועל בזמן מצוקה. כאשר אנו פועלים במצוקה, נניח כשנמר רודף אחרינו, לא סביר להניח שנשיר שירים ונכתוב את "צנח לו זלזל" או "להיות או לא להיות". יותר סביר שנהיה עסוקים במנוסה, השרירים יעבדו, הזיעה, האדרנלין - האזורים הפיזיים של "מאבק או מנוסה". לכן, כאשר הילד במצוקה הוא יהיה, מבחינה פיזיולוגית, כמו אדם שנמר רוצף אחריו. ולכן, שום דבר שנגיד לא יקלט גם אם נצרח בכל הכוח או אפילו נרביץ בהם תורה. לכן, כאשר קורה משהו שהוא לא תקין או אפילו מסוכן - קודם כל צריך שהפעוט יהיה רגוע בכדי שיפעלו אצלו מנגנוני ההקשבה וההגות. שאלו הם מנגנונים פיזיולוגים שונים לחלוטין. אז כאשר הוא רגוע ניתן להבנות אצלו, קוגניטיבית, רעיונות שלא היו קודם בתודעתו. וכך, מתוך מנגנוני הרגיעה של הגוף ניתן להגות בנכון ובלא נכון. אבל הכל תלוי במקום שבו נמצא הלב שלנו כאשר דברים מתרחשים.

סיכום קטן

להורים יש תפקיד שהוא מעבר ללגדל את הילד מוקף באהבה: תפקידם לחנך! החינוך מתחיל בבית, אצל ההורים, מהגיל הצעיר ביותר. הורות מחנכת היא הורות אוהבת, מטפחת ומחזקת את הילד, והיא גם דואגת להעניק גבולות אמיתיים ואז הילד מבין שהגבולות שומרים עליו. - מתוך שלווה, קשב ודיאלוג. זוהי הורות שמלמדת מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור - מתוך כך שנבנת מערכת של אמון הדדי בין הילד להורים. הילד לומד שההורה מחנך תוך אכפתיות ורצון אמיתי וכן ללמד, שההורה מציב גבולות מתוך חשיבה מגוננת ושומרת.